שאשא

אני מוטל על הגב בקומה 3 חדר 21 בדווידוף, אגף הסרטן של בית חולים בילינסון. 21 זה מספר טוב. יש משחק קלפים שנקרא 21, ומי שקלפיו מגיעים למספר הזה זוכה. אולי יהיה לי מזל בגלל מספר החדר, למרות שאני לא מאמין במזל. בכלל, יש לי בעיה עם אמונות טפלות. טפו, גועל נפש. אני מאמין במעשים טובים, בעבודה קשה, בחשיבה, בתכנון ובקשר בין השקעה נכונה לתוצאות חיוביות. אבל לדווידוף יש כללים משלו, או יותר נכון, הכלל הוא שאם אין לך מזל, אתה מת. לפעמים אם יש לך מזל, אתה מת.

 

בקומה 3 בדווידוף בו שוכנת המחלקה לסרטן הדם, שערי שמיים פתוחים תמיד כדי לקלוט את המצטרפים החדשים. קשה למצוא מיטה פנויה במחלקה. החדרים ברמה גבוהה, מרווחים, רק חולה אחד בכל חדר. החדרים מבודדים כי מערכת החיסון (או יותר נכון מערכת החיסול) של החולים כה רגישה, שיש לנקוט משנה זהירות, הן מצד הסגל הרפואי והן מצד קרובי המשפחה המורשים להיכנס לחדר. תמיד יש רשימת המתנה למיטה פנויה. חולה חדש מאייש מיטה שזה עתה התפנתה בשיטת המיטה החמה, ופעמים בשיטת המיתה הקרה, אם הוא יורש מיטה של בר מינן שנפטר בה אמש.

 

לילה. למרות החשיכה החדר מואר למדי. אינני מגולל מטה את הסוכך שבחלון הגדול. צריך לשמור על קשר עין עם העולם החיצון, כי הקשר עם המציאות הולך ונחלש. זכוכית עבה ושקופה, ואפילו נקייה, מחדירה את אור הלילה. אסור לפתוח חלון בקומה 3. האם זו התגוננות מפני כניסת  מיקרובים מזהמים, או פעולת מנע מפני קפיצה של מטופלים מבעד לחלון? תיקו. למשיח פתרונים, בבוא יום הגאולה.

 

מבעד לחלון נשקף ממול מגדל האשפוז. בניין גבוה מאד המכיל את שאר מחלקות האשפוז של בית החולים. למעלה, ברום המגדל, בשלט גדול מואר כתוב "כללית". צבעו של השלט ירוק דהוי, ולצידו צורה הנדסית הנראית כמו מעוין פתוח שצלעותיו לא חוברו: החלק העליון ירוק, החלק התחתון תכלת. אני מחייך לעצמי. מזמן לא חייכתי לעצמי, למרות שאני מקפיד לחייך לאחרים. אני מכיר ומבין היטב את ההיסטוריה המחוקה המסתתרת מאחורי הלוגו המחודש של ה"כללית". ראשית, בואו נקרא לילד בשמו. כשנולד קראו לו "ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל". הרך הנולד היה בצבע אדום לוהט, כמו אמא רוסיה וכמו לחייו האדומות של אבא סטאלין. לא אמרתי שהיה שיכור. יכול להיות שלחייו היו אדומות בגלל שכרון הכוח שלו, שגרם לערבות סיביר הלבנות כשלג להאדים מדם יריביו הפוליטיים. הרך הנולד גדל והקים לצידו אח נוסף, "קופת חולים של ההסתדרות הכללית". שני האחים הסיאמים שלטו בכל באמצעות הפנקס האדום. ההסתדרות הכללית וקופת החולים שלה היו בלתי ניתנים להפרדה. אם לא היה לך פנקס אדום, קרוב לוודאי שלא היית מועסק בשום מקום, ואם לא היו לך בולים מודבקים בפנקס המעידים ששילמת דמי חבר, היית משול כמת אם היית חולה. באותם ימים רחוקים נהגה ההסתדרות בנתיניה כמו שסטאלין נהג באויביו, אם כי מידת הרחמנות היהודית תרמה לכך שלא היו הוצאות להורג, רק נידוי והרחקה של יריבים. גם בעובדיה שלה התעמרה ההסתדרות. שכרם וזכויותיהם היו מן הגרועים במשק, שהרי לא יעלה על הדעת שירוויחו היטב. זה נוגד את העיקרון הקדוש של סגפנות למען המפלגה. הלנת שכר ואי תשלום היו כשרים למהדרין. אהרן, חברי מנוער, ואני, עבדנו עבורם בתקופת הבחירות להסתדרות. נערים תמימים היינו. הבטיחו שישלמו ולא שילמו דבר. עד היום הם חייבים לכל אחד מאיתנו 50 לירות. בסכום המצטבר של הלנת שכר של 50 לירות במשך 50 שנה, הייתי יכול לקנות את בניין הפוליטבירו ברחוב ארלוזורוב בתל-אביב, ואהרן היה יכול להגשים חלום ולקנות את קבוצת הכדורגל של הפועל פתח-תקוה.

 

לימים, הוזעקו מיטב הפרסומאים והיחצ"נים כדי לשנות את פני ההיסטוריה. אי אפשר למחוק את הבושה, אבל אפשר לנסות להסתיר אותה. וכך הפכה "ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל" ל"כללית", וקופת החולים הפכה ל"שירותי בריאות", וזאת כדי להבהיר לחולים, שעכשיו נקראים לקוחות, שהקופה מעדיפה אותם בריאים ולא חולים. אינני מכיר אישית את המנהל הכללי של הכללית, אבל אני משוכנע שהוא קם בבוקר ובודק במחשב אם אני עדיין חי. אני עולה לו המון כסף. ואולי זו נקמתי המרה על אותם 50 לירות ישנות שחייבים לי.

 

אחרי שטיפלו בשמות, שינו את הצבע מאדום לוהט לירוק דהוי. כך ישכחו את הדם הרע וגם ייראו ירוקים, שהרי בימינו כולם ירוקים. ירוק זה יפה, ירוק זה בריא, ירוק שומר על העולם. ובעיקר, לדבר על ירוק ולא לעשות דבר בנושא, זה קל. צבוע היא חיה דוחה. לעומת זאת, צבועים בירוק מאד מקובלים בחברתנו. בעיקר אם מוסיפים לירוק תזכורת של קו תכלת המציין שאנחנו, הכללית, גם ירוקים באופן כללי וגם תורמים לתכלת ישראל באופן ספציפי. אבל משהו מן העבר צריך בכל זאת לשמור, ולו באופן סמלי. הקו העליון במעוין הפתוח הוא רמז לכובע האחות שהיה פעם חלק מן המדים והסמל. כך שימרו שריד היסטורי שאיש אינו מבין את משמעותו ושאף אחות בימינו אינה חובשת אותו. ודומה הדבר לגאון שעיצב (מלשון עצבות) את הסמל המחודש של דואר ישראל. הוא העלים לחלוטין את רגלי הצבי הקלות בסמל הישן, סמל לזריזות וליכולת הגעה גם למקומות קשים, והותיר בסמל החדש רק את קרני הצבי, כדי להעביר מסר ללקוחות שכל המשתמש בשירותי הדואר שם את כספו על קרן הצבי.  

 

הנה כך העברתי במחשבות עוד שעה מן הלילה נטול השינה, ואפילו חייכתי לעצמי, לא דבר של מה בכך. עכשיו אני ממשיך לסקור את בניין האשפוז ושלט נוסף מגלה לי שהוא נקרא על שמו של גור שאשא. המשמעות ברורה מאד. זהו האיש שתרם את הכסף להקמת הבניין. אבל מי האיש? מעולם לא שמעתי עליו. בדרך כלל בניינים בסדרי גודל כאלה נושאים שמם של שועי ארץ ועשירי עולם, כולם מפורסמים ושמם נישא בפי כל. ומה פה? איך זה שהוא איש מסתורין? אולי מסתתר כאן סיפור מעניין, ואני מה נותר לי אם לא סיפורים מעניינים? פניתי להיוועץ ברב גוגל שליט"א.

 

לא מצאתי הרבה. איש נחבא אל הכלים הוא גור שאשא, למרות שהוא "כלי-כלי" כמו שנהוג לומר בימינו. הוא שירת שנים רבות במוסד הישראלי למודיעין בתפקידים עלומים שלא נחשפו, אך סיפור אחד, גדול ומדהים שהיה קשור בו, נחשף לאחר שנים רבות של שתיקה. ג'ורג', זה היה שמו בפרשה, ישב בנספחות בטהרן, בימים שבהם שלט שם השח הפרסי, והיה מעורב בתכנון מבצע שהסעיר את עולם הביון בארץ ובעולם: שכנוע של טייס מחיל האוויר העירקי להטיס את מטוסו, מיג 21 רוסי, שנחשב אז למטוס הקרב המתקדם בעולם, מעירק לשדה תעופה בישראל. כלומר לערוק מעירק, הוא ומטוסו. תכנית כזו מטורפת לא עלתה מעולם קודם אפילו במוחם הקודח של אנשי ביון, שכידוע אין להם גבולות של מותר ואסור, אך כנראה שגם להם יש גבולות של אפשר ובלתי אפשרי.

 

עכשיו כבר עברתי משלב הסקרנות לשלב המעורבות האישית. הנה גור (ג'ורג') שאשא, עירקי עם מוח מפותל, שאם שמו מילדות הוא גור אז אני מרשה לו לזרוק עליי נעל השפלה עירקית, פועל כדי לפתות עירקי אחר לעשות מעשה בלתי אפשרי. את זה אני כל כך אוהב וכל כך מכיר. שאשא היה שושו במוסד, גם אני הייתי שושו במודיעין הישראלי. שאשא עבד על ראש של עירקי, גם אני עבדתי על ראש של עירקי. שאשא הצליח במשימה בניגוד לכל הקשיים והסכנות ולמרות שהסתברות הכישלון הייתה קיימת. אני שמתי את מלוא שמי הטוב, כפסיכולוג ראשי של חיל המודיעין, על כף המאזניים, וניבאתי לפני מלחמת המפרץ הראשונה שסדאם חוסיין יירה טילים למרכזי אוכלוסיה במדינת ישראל, בניגוד לדעתה של מחלקת המחקר של חיל המודיעין, שתפקידה להביא לקברניטים את הערכת המצב הלאומית. דעתי התקבלה, ושנה לאחר המלחמה זכיתי, בנוכחות כל קציני החייל, בפרס הגבוה ביותר המחולק באגף המודיעין. וחוץ מזה, יש לנו כל כך הרבה שִׁינִים משותפים בשם: שאשא, שפי, שפס. וגם שמריהו, שזה השם שבחרה עבורי גננת עברייה בשנות החמישים, כדי לגייר את שמי האידי – שמרל - איתו נולדתי במחנה פליטים של ניצולי שואה על אדמת גרמניה הכבושה אחרי מלחמת העולם. כפי שאתם רואים, בעניין השמות לא היה לי מזל, עד שלקחתי את גורלי בידיי והפכתי לשפי בגיל ההתבגרות. ולכן ברור שלמרות שאני פולני-גרמני יש לי ראש עירקי ובדמי חייב לזרום איזה דם עירקי. ובעניין הדם, לשם כך התכנסנו בסיפור הזה.  

 

הסיפור שלי עם הדם התחיל כשהייתי בן 53. בבדיקת דם שגרתית התגלתה העובדה שכמות הכדוריות הלבנות שלי מרקיעה שחקים, ומהר מאד אובחנה המחלה: לוקמיה לימפוציטית כרונית. הרופאים הרגיעו אותי. זו מחלה ידועה ושכיחה באוכלוסייה (צרת רבים נחמת שוטים), היא אינה קטלנית, סביר שאמות בעתיד יחד איתה ולא בגללה, ובינתיים אין צורך בהתערבות אלא רק במעקב. היה לי נוח להאמין לרופאים שדיברו בביטחון, למרות שאני מניח שהם ישנו בלילה יותר טוב ממני. וכך חיינו אני והמחלה יחד מספר שנים: היא המשיכה לגדל כדוריות לבנות במספרים עולים, ואני המשכתי את חיי בתפקוד מלא תוך הישענות על הכחשות בריאות.

 

הייתי מגיע לבית החולים לביקורות עיתיות. הדרך מביתי לבית חולים בילינסון הייתה בתחילה נעימה, למרות שתמיד התלווה לה גם חשש. אבל חיפה על כך הנוף הפתוח של שדות רחבים, עצים יפים ונחל ירקון קטן שזרם שם בשקט מתחת לסבך השיחים. קשה למצוא נופים יפים כאלה במרכז הארץ שלנו, שבה הצבועים בירוק הופכים כל ירוק אמתי לבטון אפור. אבל עם חלוף הזמן החלה הדרך הפסטורלית לשלוח לי סימנים מדאיגים. הבחנתי שעל השלט "פתח-תקוה" כתוב גם "רבין". רבין מת בתל אביב בבית חולים איכילוב והונצח בפתח תקוה בבית חולים בילינסון, אולי כדי לסמל את סוף התקווה. אחר כך התחלתי לשים לב שהדרך עוברת בסמוך לבית קברות ירקון. כל עוד היו בו מצבות צמודות קרקע הוא בלט פחות לעיניי. אבל כשהתחילו לבנות בו רבי קומות למתים כבר לא יכולתי להתעלם מקיומו. מה גם שממול, במקביל לו, נבנתה "אם המושבות", שכונת גורדי שחקים לחיים. המראות היו כל כך דומים. החיים גרו בקטקומבות צפופות של כיני יונים, וחיכו לתורם להצטרף למתים ששכנו בגומחות בטון שורצות תולעים, ובכך מומשו שני עקרונות של איכות החיים הירוקים - הטמנה ומיחזור. ולבסוף, מול "האורווה", מגרש הכדורגל הישן של הפועל פתח-תקוה, צמח אצטדיון חדש שנקרא "המושבה". עכשיו נצבו זה מול זה שני בתי קברות לכדורגל, ישן וחדש, עבור קבוצה מתה, שממשיכים להנשים אותה בהווה בזכות עברה. האם מנסה הדרך להגיד לי משהו?

            

ואכן, אחרי מספר שנים הופר מאזן השלום המדומה: מספר הכדוריות הלבנות בספירות הדם שלי הגיע לגבול המסוכן והוחלט על טיפול כימותרפי. הטיפול עבר בשלום והצליח לדכא את המחלה לשלוש שנים, אך הותיר אותי עם נזק משמעותי במוח העצם, דבר שהחליש מאד את המערכת החיסונית שלי ואת סיכויי לעבור בהצלחה טיפולים עתידיים. כשחזרה המחלה אחרי שלוש שנים, היא הפכה לאלימה ולעמידה בפני טיפולים חוזרים שכשלו שוב ושוב. וכך, גם הפעם, אני מוטל בקומה 3 בדווידוף, עובר עוד טיפול מסויט שאינו מועיל. אני לא טיפש ולא חי בהכחשות ובאשליות. התחמושת בארסנל הרופאים אזלה. אולי יימצאו תרופות חדשות בהמשך. בהמשך של מי? ואז אני פונה במחשבותיי לגור שאשא שבנה את מגדל האשפוז הכללי: "תשמע, אתה ואני אנשים רציונאליים. לקחנו סיכונים גדולים בחיים שלנו, ואפילו הצלחנו. אבל דווידוף זה לא מגדל האשפוז הרגיל. שם, במגדל הכללי, הרופאים משחקים שח מט עם המחלות. לא תמיד מצליחים, אבל ברוב המקרים הם יוזמים את המהלכים הטיפוליים, שולטים במתרחש, מכירים את התגובות האפשריות ומוכנים לקראתם. גם ארסנל התרופות שלהם בדרך כלל מספיק. אבל בדווידוף, שאשא, משחקים שש בש ולא שח מט. הרופאים זורקים את הקוביות שלהם, לא ברור איזה מספרים יעלו ואין להם שליטה בכך. וגם אם הם שחקנים טובים הרופאים, הם תלויים בקוביות ולא מכתיבים את המהלכים, אלא מגיבים כמיטב יכולתם המוגבלת. אתה מבין, שאשא, זו פעם ראשונה בחיים שלי שאני לא שולט בחיים שלי. אני, אלוף התכנון, הרואה בדרך כלל שלושה מהלכים קדימה ומכוון את הדברים כך שיצליחו, תלוי במזל, ויש לי מזל רע כי אני כל כך שונא להיות תלוי במזל שבו מתַרצים לוזרים את כישלונותיהם. אבל עכשיו אני צריך מזל, ואני מתבייש בכך."

 

ואז, בעוד אני מתנה באוזני גור שאשא את סבלותיי, ולא מקבל תשובה, החלו לעלות בי זיכרונות ישנים. כמו מן האוב עלתה מולי דמותו של שאשא הרס"ר. שנים רבות חלפו מאז. הייתי קצין צעיר בדרגת סגן משנה, בקושי בן 21 (שוב 21, איזה מספר מזל). כפסיכולוג מתחיל בעל תואר ראשון (תמיד עשיתי דברים מוקדם מן הרגיל) הוצבתי בבסיס קליטה ומיון (בקו"מ) ועסקתי במיון מועמדים לקצונה. אהבתי את התפקיד. הוא הפגיש אותי במהלך השנתיים ששירתי שם עם מאות צעירים בעלי רקע מגוון ולימד אותי פרק חשוב בהבנת בני אדם. אבל הייתה גם שגרה סיזיפית בתהליך המיון הקבוע והסטנדרטי שחזר על עצמו יום יום שוב ושוב. וכדי לשבור את שגרת היום, הייתי מבלה אחרי ארוחת הצהריים הצבאית כשעה בשק"ם קצינים ונגדים במשחק שש בש. אתם בוודאי מרימים גבה. קצין פולני, פסיכולוג לפלף, משחק שש בש? גם הרס"רים ששיחקו שם שש בש הרימו גבה – לא הייתה שום גבה אשכנזית בין זורקי הקוביות – ורק מפאת כבוד לדרגתי לא אמרו דבר וגיחכו בשקט. אבל הם למדו מהר מאד שדם של שש בש זורם בעורקיי מגיל צעיר. הבית המשותף שבו שכנה דירתנו בת שני החדרים, ושבה גדלתי בילדותי, זימן לי קיבוץ גלויות אמתי. שש משפחות היו בבניין המשותף: הונגרים, בולגרים, עירקים, תימנים, לובים ואנחנו - הפולנים. לא אספר על המאכלים הנפלאים שאכלתי אצל השכנים ושהצילו אותי מן העוף המכובס של אמא שלי. אבל יותר מכולם אהבתי את החבר העירקי שלי, אברם, שגר מתחתינו. אבא שלו עבד במאפיית פיתות עירקיות ששכנה סמוך לביתנו, והיה מאכיל אותנו פיתות חמות ישר מן הפתח העגול של התנור הלוהט. וגם שש בש שיחקו שם. שש בש אמתי, עם דפיקות בלוח המשחק וצעקות שמחה כשיצאו קוביות טובות. רק השכן התימני כעס עלינו כשניצחנו אותו כל הזמן והוא היה חוזר ואומר: "יש לכם מזל יותר משכל". הוא תמיד חש חסר מזל, ובצדק. שבע פעמים, שנה אחר שנה ברצף, ילדה לו אשתו שבע בנות, שבעה סימנים לבֵּן, שבושש לבוא. וכשהגיע הקדיש הקטן בלידה השמינית, חגג האב הגאה שמיני עצֶרֶת! 

 

והיה עוד סוד מעברי הקרוב יותר שהרס"רים לא ידעו. בגיל 17 מצאתי את מרים, אשתי לעתיד (כבר אמרתי שהתחלתי הכול מוקדם) ובזכותה – ויש לה הרבה זכויות – חברתי למשפחתה הרומנית שאמצה אותי כמו בן אהוב. והרומנים, בשונה מהפולנים, יודעים לחיות, ולא רק להתלונן על החיים. שם טעמתי את נפלאות המטבח הרומני וגם למדתי לשתות יין, כי "מים זה לא טוב אפילו במגפיים" הסביר לי אבא של מרים. וחוץ מן האוכל והרֶמי קוּבּ של הגברות המכובדות, היה גם אגף פעיל של שש בש, כי הרומנים גנבו הרבה דברים טובים מן הטורקים ששלטו בבלקן שנים ארוכות. ולידיעת העירקים, התורכים הם אלופים בשש בש.

 

וכך, כאשר התיישבתי לשחק מול רס"ר ותיק שהסכים במבוכת מה לשחק נגדי, מחיתי חיש קל את החיוך הלגלגני מעל שפתיו. הוא פער פה למראה זריזות המשחק שלי וקיבל שוֹק כשהיכיתי אותו שוק על ירך, וכול זאת מול פני האומה הצופה, במעוז השש בש של הרס"רים בשק"ם קצינים. דממה נפלה. כך לא מלבינים ברבים פנים אדומות של רס"ר. ולמי שלא יודע, רס"ר חי על כבודו. לא נותרה בררה. הם קראו לשאשא לשחק מולי. זה לא יהיה משחק רק על הכבוד. זה משחק על החיים ועל המוות, כי רס"ר שאיבד את כבודו משול כמת.

 

שאשא היה מלך השש בש של בקו"מ. מעמדו וכבודו היו בלתי ניתנים לערעור. בזה אחר זה היה מנצח את כל המתמודדים שהעזו לשחק מולו. לא כולם העזו, והיו כאלה שרמז להם שהם לא ברמה הנאותה כדי שיחלוק איתם לוח שש בש. ומתוך שהיה מלך השש בש זכה למעמד של נסיך בקרב הסגל של בקו"מ. אמנם חזי, הרס"ר האגדי עם השפם המסתלסל מעלה, היה רס"ר הבסיס, אך הוא התרועע עם מפקד בקו"מ ועם הסגל הבכיר ולא ירד אל העם. ואילו שאשא היה המביא והמוציא של חיי היום יום. נסיך אמיתי היה שאשא. איש גבוה, פניו מלאים, כל חזותו אומרת רוך ואדנות מובנת מאליה. כרס קטנה הדגישה היטב את קווי אופיו. הוא לא הרים את קולו. די היה במבט קצר כדי להבהיר לאחרים את רצונו. לפעמים היה מלווה את מבטו בתנועת יד איטית, עגולה, תוך שהוא פורש את כף ידו העצומה.

 

הו שאשא, איזה כפות ידיים היו לו. גדולות, שמנמנות, ענוגות ומעוטרות בציפורניים מושלמות גזוזות למשעי. כשהיה שאשא שולח את כף ידו לאסוף את הקוביות הייתה מוטת אצבעותיו מאפילה על כל לוח המשחק. היה זה מסר ברור ששאשא שולט בלוח ויעשה בו כרצונו. וכך היה גם לגבי הקוביות. הוא היה חופן את הקוביות הקטנות לרגע ארוך בתוך כף ידו העצומה. כולם היו נועצים עיניים ביד הקפוצה. שקט גמור שרר וניתן היה לשמוע את שקשוק הקוביות בתוך ידו, שקשוק שביטא את הערכוּת הקוביות למלא את ייעודן: ליפול בדיוק על המספרים ששאשא חפץ בהם. ואז היה משחרר את הקוביות ורחש של פליאה והשתוממות היה נפלט מן הצופים שחיכו עצורי נשימה: "יש, יש, מלך, שאשא, שאשא!"

 

גם אותי היכה שאשא בשש בש, ללא מאמץ מיוחד. הוא רחש לי כבוד. נחשבתי למפסיד בעל רמה גבוהה. מידי פעם, לעיתים רחוקות, הייתי מצליח לנצח במשחקון אחד מבין השניים (לידיעת האשכנזים: בשש בש שני משחקונים, ואם יש תיקו מתקיים משחקון שלישי מכריע). באותם מקרים בודדים בהם זכיתי במשחקון, שאשא היה נותן בי מבט של "זה לא יקרה שוב" וכדי לחנך אותי היה מנצח במשחקון השני בתוצאת "מארס". מארס הוא שיא ההשפלה בשש בש. לא רק שהמנצח צובר שתי נקודות בניצחון כזה ולא נקודה אחת, אלא הוא רומס את המפסיד בכך שהשלים את הניצחון עוד בטרם הצליח השני להעביר את עיגולי המשחק אל הטריטוריה שלו ולהוציא אפילו עיגול משחק אחד החוצה. הרס"רים הצופים מאד אהבו להשתלח במפסיד במקרה של מארס. את כל תסכולי הפסדיהם היו משחררים בשמחה לאיד. הביטויים הנפוצים היו "רוצה נייר טואלט?" ללמדך שנתפסת עם מכנסיים מלאות, או "אכלת מְצוּפֶּה" – וופל צבאי תקני של השק"ם המצופה שוקולד חום, והמבין יבין.

 

אני לא השלמתי עם ההפסדים לשאשא. קצין פולני-גרמני לא מאמין במזל ובתופעות בלתי רציונאליות. כבוגר החוג לפסיכולוגיה למדתי היטב בשיעורי סטטיסטיקה שאם הקוביות מאוזנות הרי שבמספר גדול של זריקות קיימת הסתברות שווה לניצחונות שלי ושל שאשא, וזאת בהנחה ששנינו עושים צעדים נכונים של שחקנים מנוסים. ושאשא טרף את כל השכל שלי. דבר לא עזר לי ואני המשכתי להפסיד מולו שוב ושוב ושוב, בניגוד לכל חוקי ההיגיון.

 

אחרי שנתיים עברתי לתפקיד אחר ורס"ר שאשא הלך ונמחק מזיכרוני, בעיקר משום שבחיים המקצועיים והאישיים שלי חזרו לשלוט ההיגיון והקשר החיובי בין מעשים נכונים ותוצאות טובות. לא התעסקתי במזל כי לא הייתי זקוק לו, ובעיקר משום שבזתי לו. כשהייתי מצליח הייתי שמח, ובמקרים המעטים בהם נכשלתי, לא ייחסתי זאת לאחרים ולא למזל, אלא לעצמי. אפילו במשחקים של הפועל פתח תקוה, בהם צפיתי שנים רבות במגרשי הכדורגל, הייתי אוהד יוצא דופן שמוחא כפיים לביצוע מבריק של שחקן יריב. פעם אפילו זכיתי למטר קללות מאוהדי הפועל פתח תקוה שהתנחמו אחרי הפסד נוסף ב"לא היה לנו מזל", כי עניתי להם שבשביל לנצח צריך יכולת ולא מזל.

 

והנה עכשיו, אני שמרל שמריהו שפי שפס, בגיל 65, אחרי שנים ארוכות של עשייה ברוכה, מרים ידיים ונכנע. אתה מבין, גור שאשא, שושו יקר, נגמרו לי כל ההסברים הרציונליים. תמו מהלכי השח מט המתוחכמים. נגמרה לי התחמושת. ועם כל הכבוד לך, ויש לי הרבה כבוד למעשיך בעבר ולתרומתך בהווה, אני נאלץ להפנות לך עורף. אני מוריד את הסוכך בחלון כדי להאפיל את החדר ואני לא רואה יותר את הכיתוב "גור שאשא". מעשי ניסים ונפלאות יפה להם חשכה. מזל, מאגיה, קסם, מתרחשים באור אפלולי. ואני פונה אלייך, רס"ר שאשא הגדול מכולם, מלך מלכי המזל, אלוף השש בש. סלח לי שלא השלמתי בעבר הרחוק עם גדולתך השולטת בעולם. הייתה לי אמונה אחרת, שגויה. אבל הפעם, אני לא מתייצב לשחק מולך. אני יודע שזה תורי. אבל אני לא אזרוק את הקוביות בעצמי. אני מבקש ממך, בשם החסד הנסיכי שלך, שתזרוק את הקוביות בשבילי. שים אותם בתוך כף ידך הענקית, שקשק היטב, סדר את המספרים בדיוק באופן שאני צריך, וזרוק לי איזה שש שש אדיר שיחזיר לי את התקווה. כי אם לא, רס"ר שאשא, המחלה הזו תעשה לי מארס מסריח, ואני אגמור את משחק החיים עוד לפני שהבאתי את עיגולי השש בש לטריטוריה שלי, הביתה. 

 

   חזרה לשירה ופרוזה

© כל הזכויות שמורות 2020 - 2015 יצירות שפי שפס