גומרים על הפנים

כשגמר לכתוב את סיפוריו נפלה עליו אימה, גדולה יותר מזו שחש מול הצג הריק כשהתחיל לכתוב. הוא ידע שהסיפורים קיימים בראשו. הם היו שם, ערוכים ומוכנים, דמויות ועלילה. הוא חשש שלא ימצא את המילים הנכונות, אך ככל שצלל לתוך הכתיבה הלך החשש והתמוסס. הסיפורים שחיו בראשו קרמו עור וגידים על צג המחשב במהירות ובקלות  שהפתיעה אותו, ותוך זמן לא רב נצטברה כמות סיפורים שהייתה יכולה לפרנס ספר, לא סופר.

 

הוא לא העז מעולם להתהדר בשם התואר הקדוש "סופר". מניסיונו כקורא סדרתי ידע שרבים הם כותבי הסיפורים, רובם שדופים ושטחיים, וכל כך מעטים הם הסופרים. הוא קיווה שיוכל לקרוא לעצמו "מסַפֵּר טוב", לא יותר מזה. וכאן נפלה עליו האימה. הנה הוא, איש מזדקן, ייחשף ברבים בפני דור קוראים שלא ידע את יוסף, וגם לא מכיר את מקור הביטוי, שילעג לשפתו העתיקה והנקייה ולסיפוריו הארכאיים. ולראייה, מי כותב כיום "כשגמר לכתוב את סיפוריו". הלא ידוע שהשורש גמר סיים את תפקידו ההיסטורי, ומעתה הוא שמור לתיאור אורגזמה בלשון גויים, או אביונה בשפתיים עבריות.  

 

הוא חייב למצוא קורא צעיר שעוסק בספרות, שיקרא את סיפוריו מנקודת מבטו של בן הדור החדש. ואולי רצוי שזו תהיה קוראת, צעירה ומבינה עניין, שתיתן לו משוב על כתיבתו הגברית, המזדקנת. הוא אימץ את זכרונו ומצא. הוא נתקל בה לפני כעשרים שנה, כשחזר לאוניברסיטה בשנת שבתון. הוא כבר היה פסיכולוג מוסמך, ובא לשמוע כמה קורסים במסגרת השתלמות מקצועית. כמו תמיד, ניצל את ההזדמנות לשמוע גם קורסים בספרות, אהבת נעוריו. באחד הקורסים פגש בה. היא הייתה צעירה מאד, עוד לא בת שמונה עשרה, ולמדה לתואר ראשון בספרות. מתריסה ומרדנית הייתה, מתווכחת עם המרצים בלהט נעורים שמצא חן בעיניו. ואולי אהב את לבושה החושפני, שהותיר מעט מאד מקום לדמיון ספרותי. לצבא סירבה להתגייס, מעשה מאד לא מקובל בימים הפטריוטיים ההם. במהלך הקורס התיידדו. היא הקניטה אותו שוב ושוב על שבחר לשרת כפסיכולוג בצבא, אך העריכה את אהבתו לספרות ואת סבלנותו למשוגותיה. כשחזר לשירות נפרדו דרכיהם. הוא המשיך לשמוע עליה, אך לא היה בקשר אתה. היא התפרסמה אחרי שכתבה רומן ראשון, ביוגרפי, שתיאר את עברה הקשה, וזכתה לחשיפה גדולה במדורים הספרותיים, בכתבות פרופיל בעיתונות וגם במדורי הרכילות. אחר כך פרסמה רומן שני שלא זכה להצלחה גדולה, מה שלא שלל ממנה את התואר "סופרת מבטיחה", שנכתב בגב הספר. לא נכתב שם מתי, אם בכלל, היא צריכה לקיים את ההבטחה.

 

שבועיים ימים ניסה להשיג אותה בטלפון, ללא הצלחה. בתחילה חשב שבידו מספר שגוי, אך אחר כך הוסבר לו שבחוגים הספרותיים אין זה מקובל לענות לשיחות טלפון. אחרי שפנה אליה וקיבל אישורה להיות חבר שלה בספר הפָּנים, כתב לקיר שלה והפעם נענה, באיחור של מספר ימים: "איפה אתה, איש צבא, לאן נעלמת ומה פתאום חזרת?" הוא הסביר לה את מבוקשו, שלח לה את קובץ סיפוריו וחיכה בסבלנות. שלושה חודשים חלפו עד שהודיעה לו שסיימה לקרוא את הסיפורים וכי תשמח להיפגש ולשוחח אתו עליהם. לאחר שבועיים נוספים נקבעה סוף סוף הפגישה. היא הציעה שהפגישה תיערך בדירתה בתל-אביב בשעה עשר בערב, שעה שבה בדרך כלל הוא עולה על יצועו. הוא התגלח והצטחצח, כיאה לאיש צבא לשעבר, ובדיוק בשעה היעודה, לאחר חמישים דקות של חיפוש חנייה, נקש על דלת דירתה, מוכן ומזומן להישפט בפניה ולשמוע את גזר הדין. 

 

היא לא השתנתה הרבה. גזרתה נשארה דקה, לבושה המינימליסטי אולי שינה סגנון אך לא ממדים, ורגליה הארוכות, המרשימות בנוכחותן, השתלחו מתוך מכנסונים קצרים, צמודים. פניה הסגירו את גילה. בנוסף לשנים, כרכם עשן הסיגריות שעישנה ללא הרף את עור פניה וחרץ בלחייה קמטים, שעמדו בסתירה לגופה הנערי. היא הסבה על הספה שעמדה בחדר וסמנה לו בתנועה עצלה לשבת על הכורסא מולה. רגע ארוך של שקט נפל ביניהם בשעה שסקרו זה את זו במבטם.

 

"אז מה אתה עושה בימינו?" פתחה. "אני עובד כפסיכולוג, לא בצבא," חייך, "השתחררתי מהשירות לפני כעשרים שנה. החיים שלי בסדר. אני נשוי, יש לי ילדים ואפילו נכדים. ממשיך לקרוא ספרים, המחלה הזאת לא עברה, ולפני שנתיים, פתאום, התחלתי גם לכתוב, סיפורים קצרים. שלחתי לך אותם."

 

"באמת התפלאתי," אמרה, "אני זוכרת את האהבה שלך לספרות, אבל לא ציפיתי שאחד כמוך יכתוב. מתאים לך לקרוא ספרות ולהעביר ביקורת, אבל לא להעז לכתוב. אתה יותר מידי בסדר, יותר מידי מרובע, ובשביל לכתוב צריך להיות יותר משוגע." היא גלגלה את עיניה, הוציאה לשון ועוותה את פניה. "כמוני," אמרה, ופרצה בצחוק. הוא חייך. תמיד הצליחה להצחיק אותו, בשילוב הבלתי נדלה של נשיות וילדותיות, חוצפה ותמימות.

 

"אז מה יש לך להגיד על הסיפורים של משוגע נורמאלי?" שאל. היא ענתה מיד: "קודם כל, לפני שנדבר על הסיפורים, כדאי שתדע שהסיכוי שלך להוציא ספר של סיפורים קצרים הוא אפסי. ההוצאות לא רוצות לשמוע על זה. רומנים, ורק רומנים, זה מה שהולך בשוק. ואם אתה לא סלב ואין לך שם של סופר מפורסם, הם לא יסתכלו עלייך גם אם אתה כותב סיפורים יפים, ולא אמרתי שאתה כותב סיפורים יפים."  "כן," אמר, "את זה כבר הספקתי ללמוד. דיברתי עם איזו גברת שעובדת באחת ההוצאות, והיא אמרה לי שהסיפורים שלי לא תואמים את מדיניות ההוצאה. לקח לי קצת זמן לשכנע אותה להסביר לי את כוונתה, ובסוף אמרה שמסיבות של כדאיות כלכלית הם מוציאים לאור רק רומנים. זה כל כך הצחיק אותי. אפשר לחשוב שעל רומנים הם מרוויחים כסף. לא נראה לי שנשאר להם עודף אחרי שהרשתות המונופוליסטיות פורטות ארבע במאה. זה מזכיר לי שבילדותי היו מוכרים ארבע בלירה, אבל לא ספרים, סכיני גילוח."

 

"זאת הבעיה הכי גדולה שלך," קפצה על המציאה, "אתה לא מוכן לקבל את המציאות. שמע, אגיד לך בכנות. אתה כותב לא רע. ולא רע אצלי זה חצי מחמאה. הסיפור זורם, יש מתח שנבנה ומעורר סקרנות, לפעמים יש לך אפילו תיאורים רגשיים לא רעים, למרות שהייתי כותבת אותם בעברית מדוברת ולא בשפה הדפוקה שלך, שיש בה ביטויים ומילים שאין צורך בהם. אבל הבעיה היא שהגיבורים שלך הם לא אפ טו דייט והסיפורים שלך לא מעניינים את התחת של הדור הצעיר. ואתה יודע מה הכי הרגיז אותי, ואפילו קצת קינאתי? שיש לך פוטנציאל! אם רק היית מתאים את עצמך לרוח הזמן, כותב על נושאים איניים, מכניס קצת יותר תיאורים מיניים, וכותב רומן, לעזאזל, ולא סיפורים קצרים פלצניים, היית יכול להצליח. אבל אתה זקן. תמיד היית זקן. כבר לפני עשרים שנה הבנתי שאני 'צעירה מידי בשבילך' ושאין לי סיכוי. ועכשיו תסלח לי, אני הולכת להשתין." 

 

כשנשאר לבד שחרר את האוויר שהיה עצור בריאותיו. היא לא הפתיעה אותו. הוא הכיר אותה ואת סיפור חייה היטב. לא צריך להיות פסיכולוג לשם כך. היא כתבה הכול ברומן הראשון שלה, שהיה חושפני וכלל תיאורים אוטנטיים. היא הייתה בת יחידה שהתייתמה מאביה בגיל עשר. הוא נהרג בתאונת דרכים, הוא נהג והיא ישבה במושב האחורי. בגיל שלוש עשרה נישאה אימה בשנית. אביה החורג החל לקיים אתה יחסי מין כשהייתה בת ארבע עשרה. בגיל שש עשרה סיפרה על כך לאימה, שבתגובה גרשה אותה מן הבית. שנה לאחר מכן התאבדה האם ובמכתב שהשאירה כתבה שאינה יכולה לשאת יותר את הבושה. מכתבה של האם צוטט בכל הראיונות שנתנה לאחר שהספר יצא לאור.

 

היא חזרה מחייכת והדליקה סיגריה. לא הפריע לה שהעשן חדר לעיניו. אולי אפילו נהנתה מכך. הוא ניסה לשמור על אווירה רגועה כדי להמשיך בשיחה שלשמה בא. בכל זאת, היה לו חשוב לשמוע את דעתה, גם אם עוד לא החליט איזה משקל לתת לה. "את יכולה לפרט יותר, בעניין הסיפורים שכתבתי?" היא שאפה מן הסיגריה ושחררה ענן שמילא את התווך ביניהם, המתינה עד שפניה הופיעו מבעד לעשן ואמרה בקול ענייני, שנשמע כמו רפרט שהייתה מציגה בקורס לספרות אז, בימים הרחוקים ההם: "קח למשל את הסיפור הראשון שלך, 'אספרסו קצר'. עם כל החמלה שאני מנסה לגייס לגיבור הגמד שלך, תגיד לי, את מי מעניינים היום גמדים? אולי את הילדים, שקוראים את 'שלגייה'. אני אתן לך דוגמא לסיפור שהולך טוב עם גמד. קח את הבחורה היפה שמתחרמנת על היפיוף שהגמד בסיפור שלך יורה בו מתוך קנאה, (מוכרחה לציין שיצא לך קטע מחרמן), שים אותה יחד עם הגמד ועם החרשת מהסיפור 'יום הזיכרון' ותכתוב רומן. ברומן יסופר ששלושתם השתתפו ב'אח הגדול', הגיעו לשלב הגמר, ואחרי שהודחו החליטו לגור יחד בדירה שכורה. הגמד אוהב את היפה, אבל היא לסבית ורוצה את החרשת שאוהבת את הגמד. הנה, סידרתי לך רומן פיצוץ. אחרי שהספר ייצא, הבחורות ירדפו אחרייך ברחוב ויבקשו חתימות ואתה תופיע בתכנית הבוקר של 'קשת'. אתה מתחיל להבין?"

 

הוא ביקש כוס מים. היא קמה, מתחה את המכנסונים הצמודים, יצאה למטבח וחזרה עם בקבוק מים ובקבוק בירה. הוא נטל את המים והיא שתתה מהבירה בלגימות קולניות. "וכדאי גם שתבין באיזה מקומות מתעניינים הקוראים של היום,"   המשיכה. "יש לך כמה סיפורי מסעות, כולם מפוספסים. למשל, 'אבא אבן באנטרקטיקה'. במקום לקחת בחור צעיר שנוסע לחפש את עצמו בדרום אמריקה, אתה לוקח חטיאר בן חמישים ושולח אותו לאנטרקטיקה. אתה לא יודע שלחברה הצעירים אין כסף לנסוע לאנטרקטיקה ולכן זה לא מעניין אותם? לך על המדינות הזוֹלוֹת, שם כל החבר'ה ישנים בזוּלוֹת. שמת לב למשחק המילים שיצא לי? אני חזקה בזה. ואותו דבר בסיפור 'הטיול הגדול'. פה קצת השתפרת. לפחות לקחת את הגיבורים לארצות הזולות במרכז אמריקה, שכל הצעירים חורשים שם. אבל למה הגיבורים פנסיונרים ואין שם צעירים? נכון, זה מקובל היום שגם פנסיונרים נוסעים, אך הם לא נוסעים עם מוצ'ילה כמו בסיפור שלך אלא בטיולים מאורגנים. אבל הפספוס הכי גדול שלך בסיפור זה כשדליה השרמוטה, אשתו המרשעת של איציק, נדפקת עם דוקטור סמי. שום תיאור של זיון, כלום. הכול מילים יפות, הקורא צריך להבין בין השורות, במקום לראות בין הרגליים. תגיד לי, מה נסגר אתך? לא עומד לך?"  

 

הוא קם מן הכורסא והתהלך בחדר. "אני אגיד לך מה נסגר איתי. אני אגיד לך ממה אני סולד. יש שני ז'אנרים בספרות של השנים האחרונות שאני לא יכול לסבול, ואת יודעת שאני בן אדם סבלני. אחד זה סיפורי מסעות של צעירים בדרום אמריקה ובהודו, ארצות המולדת החדשים של יוצאי צבא, גם כאלה שלא היו בצבא, ואלה מתרבים משנה לשנה. בסיפורים האלה יש ישראלי שכאילו נעלם בדרום אמריקה או בהודו. הוא לא הלך לאיבוד. הוא מתחבא בשביל למצוא את עצמו. אבל הגיבורים הישראלים יחד עם בלשים מחפשים אחריו, כי כל ישראל אחים ולא ינום ולא יישן שומר אחיו. והמחפשים גם הם לא מוצאים את עצמם והם מקווים שאם ימצאו את האח האובד ימצאו את עצמם. ואת יודעת איך הם מחפשים? עם אלכוהול, סמים וזיונים, וכל המרבה הרי זה משובח, בעיקר למכירות של הספרים המזוינים. ויש עוד ז'אנר שממש לא עושה לי את זה. סיפורים של חלוצים מזיינים. סיפורים על חלוצים של פעם, לפני מאה שנה, שעלו ארצה בתקווה שגאולת הארץ תגאל אותם מן הדיכאון הכבד שלהם. והארץ מלאה בערבים, והם כובשים אותה על ידי זה שהם בועלים את הערביות, דונם פה ודונם שם, עוד עז ועוד ערבייה. ואם אין מספיק ערביות, הם מסתפקים בחלוצות שחולצות להם שַׁד."

 

הוא היה נסער וזועם. בעיקר כעס שיצא מן השלווה המפורסמת שלו. האם הסיפורים גרמו לכך או שמא הסיפור שלו איתה? עכשיו צריך להירגע. שליטה קוגניטיבית במצבים אמוציונאליים, קורס בחירה בתואר ראשון, שנה ג'. היא דווקא נהנתה לראות אותו מאבד שליטה. מה לא ניסתה בעבר כדי לגרום לו להשתגע איתה: פיתוי, בכי, מסכנות, כעס, לעג, חנופה. שום דבר לא עזר. הוא לא הסכים לשום מערכת יחסים מינית ביניהם. לא סטוץ', אפילו לא ליטופים ונשיקות. "זה לא לטובתֵך, זה יזיק לך," הייתה המנטרה הקבועה שלו. כאילו יש עוד מה לקלקל אצלה, ממילא הכול הרוס.

 

הוא חזר והתיישב בכורסא. לגם מן המים וחש כאב בגרונו. תמיד במצבי לחץ כואב לו הגרון. פסיכוסומטיקה, גוף-נפש, קורס חובה בתואר שני. היא ראתה כיצד הסערה נספגת בבטנו יחד עם המים. חבל, שוב איחרה את המועד והפסידה הזדמנות פוטנציאלית. "בואי נחזור לעניין," אמר לה בקול עייף משהו. "מתחיל להיות מאוחר לזקֵן כמוני. יש לך עוד דברים להראות לי?" היא חייכה: " מה שיש לי להראות לך, אף פעם לא הסכמת לראות. אז לפחות אדבר אתך על זה. אתה חייב להתחבר בכתיבה שלך לסצנה התל-אביבית. היא לא נמצאת בהודו או בדרום אמריקה, היא כאן, באלנבי. נכון שכתבת סיפור על הסצנה בשדרות רוטשילד, 'פני הדור כפני הכלב', אבל במקום לרדת מהשדרה לאלנבי, ברחת צפונה למושב חוסן. תל-אביב מתודלקת היום בסמים ובאלכוהול, אבל זה רק כדי להגיע לתחנה המרכזית – סקס. ההארד קור של הסקס זה דרום העיר ואלנבי, ומשם זה מתפשט דרך השדרות הישרות לכל העיר. אם אתה לא שם, אתה לא קיים."

 

"ואת שם?" שאל בהיסוס. היא אספה את שתי רגליה והעמידה אותן על הספה, צמודות לחזה. אחר כך הישירה אליו מבט נקי שהפתיע אותו ואמרה: " בפוזה הספרותית כן, בחיים לא כל כך." עכשיו תלתה מבטה בנקודה דמיונית למעלה. "אני חושבת שנמאס לי, מיציתי. אחרי שנפרדנו וחזרת לשירות, ניסיתי כמעט כל גבר בעיר. צעירים, מבוגרים, רווקים, גרושים,  נשואים. אפילו העדפתי נשואים. גיליתי כמה דברים. קודם כל שאני לא כל כך נהנית, והכי הרגיז אותי שלא הצלחתי להגיע לאורגזמה. זה הפך בעיניי למחסום החיים שלי. הגברים דווקא חגגו עליי. נתתי להם לנסות הכול, אולי משהו יעבוד גם בשבילי. יש לגברים התל-אביביים שתי אובססיות: הם רוצים מין אנאלי והם גומרים על הפנים. תסביר לי, אדוני הפסיכולוג, למה יעדיף גבר להידחף לחור מסריח שיש בו תמרור 'יציאה בלבד', במקום להיכנס בנחת למקום ששלט גדול של 'כניסה' תלוי מעליו? והאובססיה השנייה זה לגמור לבחורה על הפנים. מה הם חושבים, שהזרע שלהם זה סֶרום אנטי-אייג'ינג?" היא צחקה צחוק מריר והדליקה עוד סיגריה. "אחרי שגמרתי עם הגברים, כלומר הפסקתי, ניסיתי בחורות. זה היה פחות מגעיל, אבל לצערי לא הצלחתי להפוך ללסבית. כנראה שאני לא. הגנטיקה שלי דפוקה, מעדיפה גברים דפוקים."

 

הוא היסס, לבסוף שאל: " ניסית ללכת לטיפול?" היא חייכה. "ידעתי שלא תוכל להתאפק ותשאל." "אני מתנצל, לא התכוונתי לחדור לפרטיות שלך," אמר. "הלוואי והיית חודר, אדוני הפסיכולוג," אמרה משועשעת משהו. "ניסיתי, לא הלך. קודם הלכתי לפסיכולוג שלא היה מסוגל להתמודד עם הסיפור שלי. הרגשתי שהוא פוחד שאתחיל אתו. הוא היה זהיר ויבש כמו צנון. גם אתה זהיר, אבל אתה מתוק. אחרי חצי שנה עזבתי, הצטערתי על כל רגע שבזבזתי עליו. אחר כך ניסיתי פסיכולוגית. שם זה היה יותר ברור וקצר. אחרי שלוש פגישות הפסקתי. נראה לי שכל הסיפור הפסיכולוגי הזה רק פגע בי."

 

"חבל," אמר. "היית מאמינה שהסיפור הפסיכולוגי פגע גם בי?" היא נתרה ממקומה. "מה, גם אתה נפגעת מפסיכולוג?" "לא, לא," חייך, "רק הסיפורים שלי נפגעו. אחת ההוצאות שהסכימה לקרוא את הסיפורים הקצרים שלי, למרות שזה לא רומן, מסרה את הסיפורים ללקטור. אני כמובן אינני יודע מי הלקטור או הלקטורית, זה סוד מדינה, אבל הוא ידע מי אני ומה אני, כי שמי ומקצועי הופיעו במייל שאליו צירפתי את קובץ הסיפורים. כנראה שהלקטור חיסל חשבון איתי או עם מישהו במקצוע שלי. ההוצאה ענתה לי שחוות דעת הלקטור היא שאינני כותב סיפורים אלא דוחות פסיכיאטריים ושהדמויות אינן אנושיות. לא ידעתי אם לבכות או לצחוק, אבל איחלתי ללקטור שלא יגיע למצב שבו ייכתב עליו דוח פסיכיאטרי.

 

היא הביטה בו בחמלה ונגבה דמעה. "כן," אמרה, "כתיבה זה מקצוע אכזרי ופוגע, כמו החיים, ולפעמים יותר."  שתיקה גדולה נפלה בחדר. נגמרו המילים, גם הספרותיות וגם האישיות. הוא חש עצב גדול. דווקא כן עמד לו, אפילו מאד. דחף אדיר המה בו לחבק אותה, לנשק אותה, לנחם אותה, לשכב אתה. אבל הוא ידע שיעמוד בזה, כמו בעבר. הפנטזיה שלה, שיחסי מין עם דמות אבהית חדשה תרפא את מה שהרסה דמות האב הקודמת, ניפחה את האגו הגברי שלו, אבל הוא ידע היטב שאחרי שיבוא על סיפוקו, היא תישאר עם זרע הפורענות של עוד דמות אבהית שהכזיבה. הוא קם ממקומו, יישר את בגדיו המגוהצים, ואמר לה: "מצטער, אני צריך ללכת." היא עשתה ניסיון אחרון:" לא תישאר אפילו קצת, לאספרסו קצר?" הוא הסתכל בה במבט אוהב: "אני מודה לך על שקראת את כל הסיפורים. אם יש משהו מרכזי שלמדתי מן הביקורת הספרותית שלך, זה שאני צריך לעבור לאספרסו ארוך."  

 

חזרה לשירה ופרוזה

© כל הזכויות שמורות 2020 - 2015 יצירות שפי שפס