הכי קל לכתוב

 

הכי קל לכתוב את העבר. לא צריך להמציא שום דבר. אין צורך בדמיון, רק בזיכרון. והרי לכל אחד יש סיפור עבר. הוא שם,  חיינו אותו. העלילה מוכנה, גם פס הקול שליווה אותה עדיין מתנגן, בעיקר בחלקים הצורמניים של התפתלות העלילה. כל מה שצריך זה להעלות את הדברים על הכתב. אפילו לא צריך לכתוב, אפשר להקליד. אבל כדאי לכתוב, כי כתב יד זה עבר והקלדה זה הווה וגם היא תיעלם בעתיד.

 

אז אם קל לכתוב את העבר, למה בכל זאת קשה? הכתיבה נתקעת, מקרטעת, מתעכבת זמן רב כל כך, עד שהעבר מתחיל להיראות רחוק יותר ויותר מן ההווה. בתחילה יש תירוצי זמן ומקום. אין זמן לכתוב, יש אילוצים ועיסוקים, ההווה כמרקחה וגם הפרנסה דוחקת. והמקום גם הוא לא נוח, לא מתאים לכתיבה. צריך למצוא מקום שקט, עם אוירה נכונה שתשרה מוזה. בסופו של דבר, אי אפשר למשוך תירוצים אלה לעד. הזמן חולף, העבר לא נכתב, הוא רק מתארך, ושיער שיבה, קרחת או כרס מסמנים שהעבר צבר שנים נוספות. בגיל מסוים מתחילה לחדור לתודעה המתכחשת האמת, שסיפור העבר הפשוט לכאורה, שכבר נכתב ורק צריך להעלות אותו על הכתב, איננו כה פשוט ותמים. האם כך היה הדבר או רק נדמה לנו? האם זה הסיפור שחיינו באמת או מדובר בסיפור שאנו מספרים לעצמנו, ואם כן, מה מניע אותנו לספר אותו כך ולא אחרת? והדמויות הנוספות שבסיפור, שנראו לנו כל כך ברורות, מקבלות פנים לכאן ולכאן: האין גם צדדים חיוביים בדמות האיומה שמיררה את חיינו, ומדוע הדמות האהובה עלינו הותירה בנו כל כך הרבה כאב? ואולי אין סיפור אחד, אלא מכלול סיפורים שכל אחת מן הדמויות הייתה מספרת אותנו אחרת. הסיפור הזה מתחיל להיות מעורפל, מציק, לא נותן מנוח ובכלל מי צריך אותו, לעזאזל. הוא רק מקלקל את ההווה. הקץ לעבר. בואו נכתוב הווה.

 

הכי קל לכתוב את ההווה. לא צריך להמציא שום דבר. אין צורך בדמיון, אין צורך בזיכרון, רק בזוג עיניים פקוחות וביכולת תיעוד. אפילו לא צריך לכתוב. אפשר לצלם, לשלוח ולשכוח. אולי להוסיף כותרת של מילה או שתיים, כי תמונה אחת שווה אלף מילים, ואלף מילים בימינו לא שוות גרוש, שבעבר היה שווה הרבה. אפשר אפילו לתעד את ההווה בסגנון של תמונת עבר. זה מוסיף המון כשתמונת הווה של ידוען, שממש ברגע זה נכנס למסעדה בה אנו יושבים (הזמנו סושי, קליק, עוד תיעוד נשלח), מעוטרת בתימרות עשן חום-צהבהב של פעם. ואולי זה עשן של הווה שעולה מן המטבח או מן הסיגריה שהדלקנו, למרות האיסור. חבל ששינו את החוק. בעבר היה מותר לעשן בכל מקום. וכך אנו כותבים ללא הרף, בכל מקום ובכל זמן, את ההווה שלנו. כבר אמרנו. הכי קל לכתוב את ההווה. צילום, קליק, נשלח, נשכח. אבל יש שקורות תקלות. למרות שהכול דיגיטאלי, לפעמים סרט הצילום של חיינו נתקע. אין כבר כיום חדרי פיתוח של תצלומים, ובכל זאת אנו מוצאים עצמנו בחדר חושך, מבלי יכולת להפוך את הנגטיב של התמונות לסיפור חיים שיש בו סדר והיגיון. ויש שם תמונות בלתי מפותחות של פרידות מכאיבות, אנשים שאכזבו ונטשו, כישלונות, דיכאון ואומללות. ואנו לוטשים עיניים אדומות בתשליל חיינו, ולמרות שהבטחנו לעצמנו לא לכתוב את העבר, מתגנב לליבנו חשש עצום שההווה ממחזר את העבר. אך עם כל רצוננו, אין אנו מצליחים להבין כיצד זה קרה, כי בהווה אין לנו מילים, רק תמונות. צילום, קליק, נשלח, אבל לא נשכח, וחוזר חלילה, ולא חס.

 

אולי הכי קל לכתוב את העתיד. אפשר להמציא הכול. אין צורך בזיכרון, רק בדמיון. אפילו לא צריך לכתוב. מדברים (כל הזמן) אל הנייד או אל המחשב. מדברים והוא מקליד. אולי בכלל גם לא נצטרך לדבר. נחשוב והוא יקליד. אחר כך אפשר יהיה לשמוע או לקרוא את המילים, או לחוש אותן בזרם התודעה. אבל למי בעתיד יהיו זמן וסבלנות לשמוע, לקרוא או לחוש את מה שדיברנו או חשבנו. האופציה תהיה קיימת, תהיה אפילו אפליקציה, אבל גם עם התרופות שכולנו ניטול לבעיות הקשב והריכוז שלנו, כל מה שהוקלט והוקלד יישאר שם בענן ולא יגיע לקרקע חיינו. ואולי יש לכך יתרונות. נוכל לבנות עולמות דמיוניים, וירטואליים, מציאות בדיונית שיש בה נוחם ואהבה וסיפוק וכל מה שנחפוץ. ואם יהיה לרובנו קושי לחיות בתוך העולמות שהמצאנו, כי הפער בין המציאות היום-יומית והבדיונית הוא עצום, ייחלצו לעזרתנו מיטב רופאינו, שבאמצעות קצת כימיה והרבה גנטיקה יקרינו לנו במוח את התמונות הנכונות, מלוות במצב הרוח המתאים. ואז נגיע למשאת חיינו. העבר כבר לא משנה, העתיד הוא ההווה, כאן ועכשיו.  

הכי קל לכתוב. יש למה לצפות.  

 

 

 

חזרה לשירה ופרוזה

 

© כל הזכויות שמורות 2020 - 2015 יצירות שפי שפס